שאני מעוררת אני רואה את אמא ואת אפריל ליידי ואני שוכבת על המיטה של הבית חולים מלאה תפרים בכול מקום בפנים ברגלים בבטן בידיים אני ממש מלאה בתפרים האלה זה מבאס אבל אני רואה עוד משהוא אני רואה.. את הסיכה שדרו נתן לי היא בפח מה היא עושה בפח מי שם אותה שם מה הוא חשב לעצמו בכלל
"אמא איפה דרו?"
"הוא בחדר פו ליד למה אכפת לך ממנו?"
"למה אמא אני ממש לא מבינה למה את שואלת אז זה אני חופרת לך כבר חודשיים על זה שאני מאוהבת בוא ואת עדיין לא שמה לה לא אכפת לך!!"
"אוי קימי איך את מדברת זה לא נכון"
"טוב אולי אני טועה?!"
ולא אני ממש אבל ממש לא טועה
"הוא חי?"אני שואלת
"כן הוא חי קימי" אמא אומרת
"קימוש איך את מרגישה? על" אפריל שואלת
שאני שומעת את הקול של אפריל אני מרגישה שוב טוב כאילו לא קרה כלום
"אני מרגישה בסדר אפריל אל תדאגי לי"
אבל אז אני חייבת לשאול על הסיכה שלי שבפח !!
"אמא מי שם את הסיכה שלי בפח?" אני שואלת
"איזה סיכה?" היא שואלת
זאתי שבפח!!!" אני אומרת בתוכף
"זה סיכה?! זה סתם זבל את לא באמת רצינית שאת הולכת לשים אותה נכון?" היא שאלת
"אימא היא ממש לא זבל ומי את שתחליטי עם זה זבל או לא זבל, אני אוהבת את הסיכה הזאת ואת לא תשימי לי אותה בפח"
אני אומרת וכמעט רצה לפח
"אבל קימי היא אפילו לא מזהב היא ממש לא לרמה שלך" היא אומרת
"זה ממש לא מעניין אותי זאת סיכה שדרו נתן לי שתי דקות לפני שהפיצוץ הזה קרה תגידי את טרחת לקרוא מה רשום שם אה את קראת לא נראה לי אז מהר תרימי את הסיכה הזאת מהפח לפני שאני ממש מתעצבנת"
עכשיו אני ממש מתפרצת עליה
"טוב בסדר אני ירים אותה ואני גם אקרא מה רשום של אם זה כול כל חשוב לך" היא אומרת בלגלגנות
"תודה רבה זה לא ממש קשה" אני אומרת
ואז היא קוראת "גם כשהאש תשרוף את כולי אני תמיד ישמור אלייך"
"נו את עדיין חושבת שזה כזה זבל?"
אמממ........ אני לא אורמת שמה שרשום שם זה לא יפה אבל זה לא מזהב אז זה נחשב זבל בשבילי"
"את ממש לא רצינית נכון אז מה שזה לא מזהב דרו נתן לי את זה וזאת הסיכה הכי יפה שראיתי בחיים שלי יותר מכול הסיכות שאתם הבאתם לי זה ממש לא משתווה לסיכה הזאת, זאת סיכה מיוחדת היא שמרה אליי מהפיצוץ המחריד הזה שיחל להרוג אותי תוך כמה שניות ולך זה ממש לא אכפת כי מה שמעניין אותך זה רק זהב ,כסף ויהלומים והכול חומרי את מאמינה באהבה בכלל? לא נראה לי עם היית מאמינה היית מבינה שהוא נתן לי את זה כי הוא אוהבת אותי זה לא משהוא שנותנים לבת של מי שאתה מחנה לו את המכונית לא נראה לי"
"הייי טוב מה שאת רוצה את עכשיו נסערת אבל את תראי את תבואי לבקש סליחה מתי שהוא"
"טוב מה שתגידי תגידו מה עם אבא ואריק הם שרדו בבקשה תגידו לי שהם שרדו בבקשה"
ואז שאני אומרת את זה לאפריל יוצא מהעניים פרץ של בכי ושאני מבינה מה זה אומר אני מתחילה לפרוץ בבכי יחד איתה ואני מרגישה שם כול כך חלשה אני מרגישה כמו אפס איך הכול קרה תוך שניות אפילו להגיד שלום לאריק ולאבא לא הספקתי
איך נשארתי לבד בלי אבא שלי בלי האהבה הכי גדולה החיים שלי אבא שלי הוא משהוא מיוחד הוא הבין אותי תמיד והוא היה ממש מצחיק אני כול כך אוהבת אותו והוא עכשיו הלך והוא לא יחזור לעולם פתאום אני מרגישה חבוק ואני מבינה שזה החיבוק של אפריל ואני כמובן צודקת ואנחנו בוכות ומתחבקות אבל איפה אמא? למה היא לא מחבקת אותנו?למה היא לא בוכה? ואז אני רואה שהיא יצאה מהחדר שהיא בוכה ואני מבינה שזה נכון שיש לזהב,כסף ויהלומים חלק מאוד חשוב מחייה אבל גם יש לנו או אולי רק לאבא שלי חלק מחייה ואני לא יודעת מה יותר גדול זהב,כסף ויהלומים או אנחנו/אבא אני פעם ראשונה מבינה שהחיים של אנשים רגילים שיש להם משפחה מאושרת והם חיים, חיים רגילים וכיף להם ביחד יש להם יותר מזל מימני ואני רוצה להחזיר את הגלגל לאחור אני הייתי רוצה לשקר ולהגיד שאני ממש חולה ואני רוצה לראות את אבא שלי ואת אריק ושאני לא יודעת עוד כמה זמן נשאר לי לחיות ואני ההייתי אומרת לאריק לסגור את המפעל והייתי אומרת גם לדרו לבוא ואז גם אבא ואריק היו חיים אבל זה לא ככה זה ממש לא ככה
"אפריל?איך את חושבת שנמשיך לחיות מה היה איתנו?" אני אומרת
ואז אפריל מתעשתת ואומרת לי את המילים שאני הכי לא רציתי לשמוע
"קימי אני ממש פוחדת אני יודעת שאבא היה מאוד חשוב לאמא ואני פוחדת שהיא "תתאבן"...........
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה